MES-PETITES-AMOUREUSES-1-copyright-Les-Films-du-Losange-photo-Pierre-Zucca-collection-Christophel
ז'אן אוסטאש: אחרי המהפכה
סינמטק תל אביב עם רטרוספקטיבה לסרטיו של ז'אן אוסטאש.
ז'אן אוסטאש מגדולי הקולנוענים הצרפתיים של שנות ה-60 וה-70, שיצירותיו משקפות את התשוקה, האכזבה והמורכבות של דור המהפכה החברתית והמינית, דרך קולנוע אוטוביוגרפי, נועז ומרובד.
סינימטק תל אביב בשיתוף מכון התרבות הצרפתי בשגרירות צרפת בישראל וסינמטקים נוספים ברחבי הארץ
אוצר: אריאל שוייצר 12 – 18 בדצמבר
בסינמטק תל אביב סינמטק ירושלים, סינמטק הרצליה וסינמטק חולון תוקרן רטרוספקטיבה של סרטיו של הבמאי הצרפתי ז'אן אוסטאש.
משך שנים זוהה שמו של ז׳אן אוסטאש בעיקר עם יצירת המופת שלו, האימא והזונה מ-1973. אחראית לכך בין היתר העובדה ששאר סרטיו כמעט ולא הופצו, בין היתר בגלל בעיה של זכויות שהתעוררה עם מותו של הבמאי ב-1981 (אוסטאש התאבד בירייה בביתו בפריז). לפני כשלוש שנים הצליחה חברת ההפצה Les Film du Losange לרכוש את הזכויות לכל סרטיו, ולאחר שנערכה להם רסטורציה מקיפה, הם הופצו בהצלחה רבה בכל רחבי העולם, וכעת גם בישראל.
אוסטאש משתייך לדור במאים שפרצו לקדמת הבמה לאחר דעיכתו של הגל החדש, במחצית השנייה של שנות השישים ובשנות השבעים, ביניהם גם מוריס פיאלה ופיליף גארל. הקולנוע שלו הושפע ללא ספק מרוחו של הגל החדש, הן מבחינה כלכלית (הפקות נזיריות, צוותים קטנים, צילום בלוקיישן) והן מבחינה אסטטית (ראליזם מחוספס, הקלטת קול ישירה). אבל היה בהם גם משהו שונה, ולו רק בשל העובדה שאוסטאש הגיע מרקע שונה מאוד מזה של מרבית במאי הגל החדש, שגדלו רובם במשפחות בורגניות ומבוססות.
אוסטאש נולד בפסאק, עיר קטנה בדרום צרפת וגדל בנעוריו אצל סבתו מכוון שאמו התקשתה לטפל בו. אביו היה נגר, ואוסטאש עצמו למד לימודי חשמלאות, וזה היה גם עיסוקו כשהגיע לפריז ב-1957 והחל לעבוד כפועל בחברת הרכבות הממשלתית. במקביל הוא התחיל להתעניין בקולנוע, הפך לסינפיל, ועשה את סרטיו הראשונים כאוטודידקט. שני סרטיו הקצרים, במועדון הריקודים רובינזון (1963), ולסנטה קלאוס יש עיניים כחולות (1966), חוזרים על אחת התמות המזוהות עם הגל החדש – יחסי פיתוי, חיזור וזוגיות – אך נוטעים אותה בהקשר חדש, זה של יחסי מעמדות (המניע העלילתי בשני הסרטים הוא המחסור בכסף).
התשוקה והמיניות גם הם מוטיבים מרכזיים בסרטי הבמאי כביטוי להתמודדות, לעיתים קרובות מפרספקטיבה ביקורתית, עם השאלות והאתגרים, שהציבה המהפכה המינית של שנות השישים, במקביל לשאלות הפוליטיות. כך בהאמא והזונה, וכך גם באהובותיי הקטנות (1974), סרטו העלילתי הארוך השני של אוסטאש, ובמידה מסוימת גם בסיפור מלוכלך (1977). ניתן למעשה לראות את יצירתו של אוסטאש כאוטוביוגרפיה פיקטיבית המבוססת על פרקים שונים בחייו: ילדותו ונעוריו בדרום צרפת (אהובותיי הקטנות, לסנטה קלאוס עיניים כחולות, כמו גם הדוקומנטריים מלכת השושנים מפסאק (1968-1979) ומספר אפס (1971)), ושנות בגרותו בפריז של שנות השישים והשבעים (במועדון הריקודים רובינזון, האימא והזונה, סיפור מלוכלך).
יש הנוהגים לחלק את הפילמוגרפיה שלו לשלוש חטיבות מרכזיות: הסרטים העלילתיים (הקצרים והארוכים), הסרטים הדוקומנטריים והסרטים האקספרימנטליים. גם אם חלוקה זו מהווה בסיס נוח לדיון ביצירתו של אוסטאש, היא חוטאת לאמת שכן מרבית סרטיו נוטים לטשטש ואף ולפרוץ את הגבולות והקטגוריות המקובלות. כך באשר לאימא והזונה, שהוא סרט עלילתי אוטוביוגרפי אך המכיל גם ממד אקספרימנטלי ולו רק בשל אורכו החריג, או סיפור מלוכלך החוזר על אותו סיפור ועל אותו טקסט פעמיים ברצף, סרט הנע על הגבול הדק בין קולנוע עלילתי, דוקומנטרי ואקספרימנטלי. למעשה חלק ניכר ביצירתו נושא אופי מטה-רפלקסיבי ומהווה דיון במהותו של המדיום הקולנועי, ביחסים בין מציאות וייצוג או בין ייצוג דוקומנטרי ובדיוני. כך בסיפור מלוכלך המפנה את תשומת הלב לאלמנט המציצנות שבחוויה הקולנועית, או בהתמונה של אליקס, סרטו הלפני אחרון מ-1981, העוסק במדיום הצילום ובאותה עת מפנה את תשומת הלב לשאלת הייצוג וליחסי אמת ושקר בסרט עצמו.
אם יש אלמנט המאחד בין כל סרטיו של אוסטאש זה האהבה שעולה מהם למוטיב הדיבור. כמו במאים צרפתיים רבים שאותם העריץ, בינהם מרסל פאניול, ז׳אן רנואר או אריק רוהמר, סרטיו של אוסטאש הם נהר שוצף של מונולוגים ושל דיאלוגים. הדיבור אצלו נע באופן מתמיד בין היומיומי והבנאלי לכאורה, לדיבור המופשט והפילוסופי (זכרו את המונולוגים האינסופיים של אלכסנדר, גיבור האימא והזונה). אלא שכמו אצל רוהמר, הדיבור אצל אוסטאש הוא קודם כל אלמנט של מיזנסצנה, שמארגנת אותו בחלל ושבעזרתה הוא הופך בעת ובעונה אחת למוטיב ויזואלי, דרמטי וגם לכלי של אירוניה.
אירוניה, אך אף פעם לא ציניות, שכן בבסיס הקולנוע של אוסטאש קיימת אהבה גדולה לכל הדמויות, אמפטיה וחמלה, שמעבר להן מסתתר אכן גם ייאוש גדול. ייאושו של דור שנישא על גבי האוטופיה של ׳׳המהפכה׳׳ וששילם לעיתים את המחיר הכבד על אכזבותיה.
אריאל שוייצר (אריאל שוייצר הוא מבקר בכתב העת הצרפתי ׳׳מחברות הקולנוע׳׳, ואוצר הרטרוספקטיבה ז׳אן אוסטאש).
הסרטים שיוקרנו:
במועדון הריקודים רובינזון (נקרא גם בחברה רעה)
Du côté de Robinson
1963, 39 דקות
עם: אריסטיד דמוניקו, דניאל בארט, דומיניק ג׳איר, ז׳אן אוסטאש
בכיכר קלישי בפריז, דניאל וג׳קסון, שני חברים חסרי פרוטה, נפגשים במטרה לחזר אחרי בחורות. הם משוטטים ברחובות רובע מנומרטור ופוגשים צעירה שאותה הם מזמינים למועדון ריקודים. סרטו הקצר הראשון של אוסטאש שמסרטט כמה מהתמות שיעסיקו אותו לאורך כל יצירתו, ובעיקר בחינת היחסים בין המינים על רקע מתח מעמדי. ׳׳בסרט ראשון זה, אלתרתי את כל הסצנות, שגם אם לא היו כתובות על הנייר, הן היו כתובות אצלי בראש׳׳. ז׳אן אוסטאש.
לסנטה קלאוס יש עיניים כחולות
Le père Noël a les yeux bleus
1966, 49 דקות
עם: ז׳אן-פייר לאו, ג׳ראר צימרמן, אנרי מאטינז
בעיר נרבון שבדרום צרפת, דניאל, שרוצה לרכוש מעיל חורף אלגנטי על מנת להתחיל עם בחורות, מסכים להתחפש לסנטה קלאוס בערב חג המולד כדי להרוויח כסף. סרט המכיל מוטיבים אוטוביוגרפיים רבים, שצולם בעיר שבה חי אוסטאש בנעוריו, ושבו ניכרות השפעות ברורות של הגל החדש הצרפתי. זהו גם שיתוף הפעולה הראשון של אוסטאש עם השחקן ז׳אן-פייר לאו, השני יהיה בהאימא והזונה.
מספר אפס
Numéro zéro
1971, 111 דקות
עם: אודט רובר, ז׳אן אוסטאש, בוריס אוסטאש
ז׳אן אוסטאש משוחח עם סבתו בת השבעים, אודט רובר, שגידלה אותו בילדותו ובנעוריו. היא מספרת על ילדותה המאושרת בכפר, נעוריה תחת הכיבוש הגרמני, מות אימא, חייה עם בעלה שזנח אותה, ארבעת הילדים שאיבדה בלידתם, יחסיה עם ז׳אן אוסטאש ועם בנו בוריס. דרך מונולוג זה נבנה דיוקן כפול, זה של אישה מרתקת, עצמאית וחזקה, וזה של צרפת הכפרית, הארכאית – עולם ההולך ונעלם.
האימא והזונה
La Maman et la putain
1973, 215 דקות
עם: ז׳אן-פייר לאו, ברנאדט לאפון, פראנסואז לבראן, איזבל ויינגרטן.
אלכסנדר, צעיר צרפתי נונשלנטי ומובטל, חי אצל המאהבת שלו מארי, ומעביר את ימיו בשיטוטים ברחובות סן ז׳רמן דה פרה. יום אחד הוא פוגש את ורוניקה, אחות במקצועה, ומתאהב. הוא מתחיל לחזר אחריה, אך מסרב לעזוב את מארי. סרטו העלילתי הארוך הראשון, הוא גם יצירת המופת שלו ולדעת רבים אחד מהסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הצרפתי (זו הייתה דעתו של המבקר אורי קליין, למשל). דיוקן אוטוביוגרפי של אוסטאש עצמו שהוא גם דיוקן של דור, זה של המהפכה שלא התממשה לאחר מאורעות הסטודנטים במאי 68, וזה של המהפכה המינית.׳׳לאחרונה צפיתי בהאימא והזונה של ז׳אן אוסטאש. זה כל כך יפה. המונולוג של ורוניקה בסוף הוא כל כך חזק, שהוא הופך לחיזיון מסוג אחר: חיזיון של האמת׳׳. פרנסיס פורד קופולה.
אהובותיי הקטנות
Mes petites amoureuses
1974, 123 דקות
עם: מרטין לב, אינגריד קאוון, ג׳אקלין דופרן
דניאל, נער שתקן ומופנם, מביט על הנערות המתבגרות סביבו בסקרנות. לאט לאט, הוא מנסה לאזור אומץ ליצור עמן קשר. סיפור התבגרות בצרפת הכפרית ובעיר נרבון, המכיל שוב מוטיבים אוטוביוגרפים רבים (ז׳אן אוסטאש גדל תקופה ממושכת אצל סבתו בפסאק, ולאחר מכן בעיר נרבון עם אימו). אמו של דניאל מגולמת על ידי אינגריד קאוון, כוכבת רבים מסרטיו של ריינר וורנר פסבינדר, מהבמאים המשפיעים ביותר על אוסטאש. ׳׳שואלים אותי לעיתים קרובות מדוע בחרתי לעשות את הסרט הזה. מעבר לתשובות אנקדוטיות וחסרות חשיבות, הבנתי שהסיבה היחידה שעליה אני יכול להצביע היא שעשיתי את אהובותיי הקטנות מתוך הכרח. כמו כל הסרטים שעשיתי עד כה, עשיתי את הסרט פשוט כי הייתי חייב׳׳. ז׳אן אוסטאש.
סיפור מלוכלך
Une sale histoire
1977, 25+25 דקות.
עם: מישל לונסדאל, ז׳אן-נואל פיק, ז׳אן דושה, פרנסואז לבראן.
סיפור ׳׳מלוכלך׳׳ של מציצנות לשירותיי נשים בבית קפה המסופר פעמיים, פעם על ידי שחקן ופעם על ידי האדם שחווה את הסיפור במציאות. סרט ניסיוני על היחסים בין הדיבור והדמיון, שהוא גם דיון בממד המציצני הקיים במנגנון הקולנועי עצמו. סיפור מלוכלך עוסק גם ביחסים הנזילים בין מציאות ובדיון, ומביא לידי ביטוי מבריק את חדוות הדיבור הקיימת בכל סרטיו של אוסטאש.
מלכת השושנים מפסאק
La rosière de Pessac
1979, 65 דקות
דוקומנטרי
בעיר הולדתו של אוסטאש, פסאק שבדרום צרפת, מתקיימת מזה עשרות שנים מסורת של בחירת ׳׳מלכת השושנים׳׳ – הנערה הצעירה בעלת אמות המוסר והערכים הטובים ביותר. אוסטאש תיעד פעמיים את תהליך הבחירה והטקסט הססגוני שמתקיים אחריו: ב-1969 (בשחור לבן) וב-1979 (בצבע). דיוקן נוסף של צרפת הכפרית, הארכאית ובמידה רבה הפטריארכלית (הזוכה בתואר אינה פוצה את פיה לאורך כל הטקס). אוסטאש שחוזר לעיר הולדתו כשהוא כבר במאי ידוע, מביט בריטואלים והדמויות שמצלמתו לוכדת באמפטיה ובתחושה של שותפות גורל.
התמונה של אליקס
La Photo d’Alix
1981, 19 דקות
עם: אליקס קליאו-רובו, בוריס אוסטאש
הצלמת אליקס קליאו-רובו מתארת לפני נער המגולם על ידי בוריס אוסטאש, בנו של הבמאי, שורה של תמונות שצילמה לאורך הקריירה שלה. באופן הדרגתי וכמעט בלתי מורגש, סוטה המונולוג שלה מהמתרחש בתמונות ומפליג אל מחוזות הדמיון. סרט ניסיוני בעל ממד קומי, הבוחן שוב את היחסים בין מציאות לייצוג, בין אמת לבדיה.
