דבי שועה חיים – משפחתיות – צילום: טל כפיר שו
האם מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת בארצות המקרא אפשרית גם היום בארצנו הקטנטונת!?
מאת: הרבה דבי שועה חיים, מתמחה בליווי רוחני סביב לידה והורות ומרכזת תחום משפחות, חגים וקהילה במוזיאון.
"אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל" (בראשית י', ל"ב).
אפשר להביט מכיוונים שונים על העולם הקדום וגם על עולמנו כיום במטרה להשוות בין השניים. זווית ראייה שמסקרנת אותי במיוחד היא זו של המִשְׁפַּחְתִּיּוֹת. איך אפשר להגדיר מה זו משפחה? מה הוא מבנה משפחתי? האם ניתן בכלל להגדיר מושג כזה? ולמי נתונה הרשות או הסמכות להגדיר זאת?
הפסוק "אלה משפחת בני נח…" מתנוסס בפתח גלריית המבוא של מוזיאון ארצות המקרא, ואחד המסרים הנובעים ממנו הוא שכל התרבויות המוצגות במוזיאון מוצאן ממשפחה אחת משותפת. לאחר המבול, שבעצם מחק את כל האנושות מלבד משפחתו של נוח, הבטיח אלוהים שיותר לא יחריב את העולם. ולמרות שיש רגעים בתקופה האחרונה שנדמה שההבטחה הזו לא מתקיימת יותר, ברצוני להציע נחמה קטנה – והיא מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת.
דבי שועה חיים – משפחתיות – צילום: טל כפיר שור
באחד הסיורים במוזיאון ארצות המקרא ירושלים, אני מנסה להתחקות אחר מושג זה דרך ממצאים ארכיאולוגיים. ולמרות חוסר הוודאות לגבי חלק מהפרטים, אני מנסה ללמוד עליהם ממה שכן ידוע לנו. וכך למשל, דרך ממצא ארכיאולוגי ודרך קריאה בתנ"ך אפשר להתוודע לכך שמשפחות היו בנויות במבנה פטריארכלי, שבו גברים יכלו להינשא ליותר מאישה אחת, שבו היה ערך עליון לילודה מרובה, ואישה שלא ילדה, או שלא ילדה בן, לא מימשה את ייעודה הנשי. זאת ועוד: הנשים על פי רוב לא היו ישויות כלכליות עצמאיות, ולכן מעמד האלמנה במזרח הקדום הקרוב היה לא יציב. זו הסיבה לכך שהחובה לדאוג לאלמנה יחד עם הגר והיתום מודגשת בפסוקי התורה, והחובה הזאת באה לידי ביטוי גם בתעודות משפטיות מהמזרח הקרוב הקדום.
אז איפה מתחילה ונגמרת המשפחה? מי איתי במשפחה ומי שייך למשפחה אחרת? רק מי שאיתי בבית? רק מי שקשור קשר דם? או שאולי משפחה זה משהו רחב יותר? או צר יותר?
ברי שהרכב משפחתי הוא מגוון. יש משפחות שיש בהן זוגיות מסוג כלשהו, ויש משפחות שיש בהן הורות מסוג כלשהו. כל מבנה משפחתי הוא מבנה שנשבר ונבנה כל העת. בין לידה, מוות, חתונה, גירושין, אימוץ, הגירה ועוד תופעות אנושיות – המבנים המשפחתיים נבנים ונשברים דרך קבע בתדירות שאיננה נשלטת על ידינו.
אדמה זו שבה נטועים חיינו חוותה כאבים רבים הן בעבר הרחוק והן היום. בנוסף לתופעות האנושיות שהזכרתי לעיל היו כאן מלחמות, שבי, רצח, הרג, אבל גם שלום, אחדות, פיוס, ערבות הדדית. החוויה המשפחתית של רובנו היא חסרה כעת. מי באבל על המוות, מי בחרדה על חטופ/ה, מי בדאגה על מגוייס/ת לצבא, מי בפחד מתמיד בתוך האזעקות והתקיפות. מי בקו ראשון, מי בעורף, מי בעוטף ומי בנעטף. וכל החוויות האלה הן עתיקות כפסלון של אישה מניקה את התינוק שלה המוצג במוזיאון, ורלוונטיות כחדשות לבקרים המותרות לפרסום בכל יום מחדש.
הביקור במוזיאון, המזמן התבוננות בחפצים עתיקים שהיו שייכים לאנשים ונשים לפני אלפי שנים, נותן לי אוויר לנשימה. הזיכרון הקטן הזה, שבני ובנות אדם משחר האנושות הרגו ולחמו אבל גם אהבו והביאו תינוקות. שמוות הוא חלק מהחיים, אבל מוות בטרם עת הוא בלתי נסבל. ונחמה פורתא אבל נחמה דיה, היא שאת היחד ואת הסולידריות אפשר לייצר לא רק עם המשפחה הקרובה, ולא רק עם השכונה, העיר והעם, אלא גם עם כל הדורות שקדמו לנו וגם עם כל צאצאי התרבויות שהיו כאן, על האדמה הזו, בעבר במזרח הקרוב הקדום.
אולי זו בשורה למִשְׁפַּחְתִּיּוֹת מסוג חדש.
