בטהובן – קונצ'רטי לפסנתר ולתזמורת
SAVE THE DATE…. יום רביעי 19.6.19
חגיגה מדהימה ונדירה צפויה לחובבי המוזיקה במסגרת עונת המינויים ה – 53 של התזמורת. היום יוקדש לקונצ'רטי לפסנתר ולתזמורת של בטהובן.
בשני קונצרטים שייערכו באותו יום נבצע את כל 5 הקונצ'רטי שכתב בטהובן לפסנתר ולתזמורת. את המשימה המאתגרת הזו תנגן הפסנתרנית הבינלאומית, עטורת הפרסים והניסיון אליסו וירסלדזה (גיאורגיה).אליסו מחלקת את זמנה בין הוראה – כפרופסור לפסנתר בקונסרבטוריון מוסקבה ובבית הספר הגבוה למוזיקה במינכן – לבין נגינה בקונצרטים.
קונצרט אחה"צ 18.00
לודוויג ואן בטהובן (1827-1770)
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 2 בסי במול מז'ור, אופ' 19
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 4 בסול מז'ור, אופ' 58
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 3 בדו מינור, אופ' 37
קונצרט ערב 20.30
לודוויג ואן בטהובן (1827-1770)
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 1 בדו מז'ור, אופ' 15
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 5 ("הקיסר") במי במול מז'ור, אופ' 73
אריאל צוקרמן מנצח
אֶלִיסוֹ וִירְסַלָדְזֶה (גאורגיה), פסנתר
אריאל צוקרמן החל את חינוכו המוסיקלי כחלילן, עיסוק שבו הוא ממשיך גם היום. בארץ היה תלמידם של אורי שהם, יוסי אַרְנְהַיים ומשה אֶפְּשְטַיין ובבית הספר הגבוה למוסיקה של מינכן למד אצל פאול מַיסֶן, אַנְדְרַש אַדוֹרְיָן, אלן מריון ואוֹרל ניקולֶה.
ניצוח למד צוקרמן אצל המנצח הפיני יוֹרְמָה פָּנוּלָה באקדמיה המלכותית למוסיקה של סטוקהולם והמנצח הגרמני בּרוּנוֹ וַייל בבית הספר הגבוה למוסיקה במינכן. עם סיום לימודיו, במאי 2004, נתמנה צוקרמן למנהלה המוסיקלי של התזמורת הקאמרית הגיאורגית, היושבת באינגוֹלְשְטָט שבגרמניה, ובמקביל היה לעוזרו של המנצח ההונגרי איוון פישר, מנצח תזמורת פסטיבל בודפשט, שיתוף פעולה שהקנה לצוקרמן נסיון רב ופתח לפניו רפרטואר עשיר ומגוון.
משנת 2015 אריאל צוקרמן מכהן כמנצח הראשי והמנהל המוסיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית, ובמקביל הוא מנצח על תזמורות בארץ ובעולם, ובהן: הפילהרמונית הישראלית,
הקאמרטה הישראלית ירושלים, הפילהרמונית הלאומית ההונגרית, הפילהרמונית ע"ש רובינשטיין בלודז', התזמורות הפילהרמוניות של בְּרֶמֶן, אֶסֶן ופראג, הסימפונית הגרמנית ברלין, הסימפונית הלאומית של דנמרק, הסימפוניות של בזל, לוצרן, במברג, בית השידור הדרום-קוריאני, סימפונייטה הונג קונג, תזמורת רדיו מינכן וקולגיום באך של מינכן, הקאמרית של ציריך וקאמרטה זלצבורג. ב-2008 ניצח בגרמניה על סיור משותף של הפילהרמונית הישראלית הצעירה ותזמורת הנוער של בית השידור הברלינאי RIAS, שבו נוגנו לכבוד יום הולדתה הששים של מדינת ישראל הסימפוניה הראשונה של מאהלר והסימפוניה הראשונה של פאול בן חיים.
הפסנתרנית אליסו וירסלדזה – צילום: יח"צ
אליסו וירסלדזה, נצר למשפחה שוחרת תרבות ואמנות בטביליסי בירת גאורגיה, החלה ללמוד נגינת פסנתר בגיל שמונה. מורתה הראשונה הייתה סבתָהּ, פרופ' אנסטסיה וירסלדזה, פסנתרנית רסיטלים ופדגוגית בקונסרבטוריון הממלכתי של טביליסי. אליסו נרשמה ללימודים באותו קונסרבטוריון, ומשסיימה את חוק לימודיה שם וזכתה במקום השלישי בתחרות צ'ייקובסקי הבינלאומית לפסנתר במוסקבה (1962), החליטה להמשיך בלימודיה בקונסרבטוריון מוסקבה, שם היו בין מוריה יעקב זק והיינריך נויהאוס. בשנת 1966 קצרה את הפרס הראשון בתחרות הפסנתר הבינלאומית ע"ש שומאן בצְוִיקָאוּ שבגרמניה, ומאז היא מחלקת את זמנה בין הוראה – כפרופסור לפסנתר בקונסרבטוריון מוסקבה ובבית הספר הגבוה למוזיקה במינכן – לבין נגינה בקונצרטים. כסולנית הופיעה בכל רחבי אירופה, בצפון אמריקה וביפן עם תזמורות כגון הפילהרמונית של סנט פטרבורג ותזמורת פילהרמוניה המלכותית של לונדון, תחת שרביטיהם של ר' ברשאי, ק' קוֹנְדְרָשִין, ר' מוּטי, ק' זַנְדֶרְלִינְג, ו' סָוָאלִיש, י' סְבֶטְלָנוֹב וי' טֶמִירְקָנוֹב.
בקונצרטים קאמריים היא מרבה להופיע עם הצ'לנית נטליה גוטמן ועם רביעיית בורודין ורביעיית טַנְיֵיֵב. כמו כן היא נותנת רסיטלים וכתות אמן ברחבי תבל ומרבה לשמש כשופטת בתחרויות פסנתר בינלאומיות, כגון תחרויות צ'ייקובסקי וריכטר במוסקבה, תחרות רובינשטיין בתל אביב, תחרות גֶזָה אַנְדָה בציריך ותחרות פָּלוֹמָה אוֹ'שִי (Paloma O'Shea) בסַנְטַנְדֶר שבספרד.
אליסו וירסלדזה ידועה בפרשנותה ליצירות מוצרט, בטהובן, שומאן ושופן. עם זה, אין נעדרות מן הרפרטואר שלה גם יצירות של מלחינים בני זמננו.
וליצירות בהרחבה, לפי הקונצרטים:
קונצרט אחה"צ שעה 18.00
לודוויג ואן בטהובן
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 2 בסי במול מז'ור, אופ' 19
בטהובן, יליד בוֹן, היה לכוכב זוהר בשמי וינה בעשור האחרון של המאה ה-18, בדיוק בזמן שבו ירש פסנתר הפלדה את הצ'מבלו העדין, והפך בקולו הרם ובמנעדו הרחב לתזמורת זוטא. בפסנתרנותו הווירטואוזית וביצירתיותו המקורית עד מרדנית, כבש בטהובן את לב הווינאים בחמשת הקונצ'רטי לפסנתר שיצר בשנים 1811-1789.
לא בכדִי המרתון שלנו מתחיל בקונצ'רטו מס' 2. סוברים כי נכתב ב-1789, עוד בהיות בטהובן בבון, כלומר שבע שנים לפני קונצ'רטו מס' 1. ייתכן שהצירה הבּוֹנאית נוגנה בסלונים של וינה כבר בראשית שנות התשעים, אך לפני קהל גדול נוגנה לראשונה בבּוּרְגְתֵיאַטֶר במרס 1795, לצד קונצ'רטו מס' 1.
הנה המבנה שנוכל לצפות לו בכל חמשת הקונצ'רטי: בפרק א' נושא מהיר ראשון פוגש נושא שני לירי; לרוב התזמורת פותחת. פרק ב' איטי ומבנהו ABA; פרק ג' כתוב בצורת רונדו מרנין ולפעמים הומוריסטי שמבנהו ABACABA. בקונצ'רטי רבים משולבות קדנצות – קטעי אלתור וירטואוזיים של הסולן – לרוב לקראת סיומי פרקי הקצה: התזמורת משתתקת, והסולן פוצח בנגינת סולו, בלי כל ליווי. כיוון שקונצ'רטו מס' 2 הוא בעצם פרי הביכורים של בטהובן בַּסוּגה, מבנהו סטנדרטי, כמתואר לעיל. יש קדנצה לקראת סיום הפרק הראשון.
לודוויג ואן בטהובן
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 4 בסול מז'ור, אופ' 58
אלגרו מודרטו/ אנדנטה קון מוטו/ רונדו: ויוואצ'ה
הקונצ'רטו הזה הושלם ב-1806, ובמרס 1807 הושמע בבית הנסיך פרנץ-יוזף לוֹבּקוֹביץ', מצביא, חובב מוסיקה ומֶצֶנַט. ואולם לא לו הקדיש בטהובן את הקונצ'רטו, אלא לידידו, תלמידו ופטרונו, הארכידוכס רודולף (שני האצילים זכו להקדשות לא מעטות של בטהובן). הבכורה נערכה בערב קר במיוחד לפני חג המולד של 1808, ב"תֵיאַטֶר אַן דֶר וִין", לצד הפנטסיה הכוראלית, הסימפוניות מס' 6 ו-5 ופרקים מן המיסה בדו מז'ור. זה היה הקונצרט האחרון שבו הצליח בטהובן לנגן ולנצח. חירשותו סגרה עליו. הפסנתרנית מיצוּקו אוּצ'ידָה מעידה כי בעת נגינת הקונצ'רטו הזה היא חשה את הצלחתו של שרוי בשאול להבקיע ולצאת אל האור. אולי היא מתכוונת למתקפות הסטקטו של התזמורת בתחילת פרק ב', הנענות ע"י פסנתר נוּגה וְדָך, אך המתגבר אט-אט ויוצא אל שמחת פרק ג'.
והנה, למרות זאת, ולמרות ביקורת קדומה מ-1809 שבה הוכתר אופ' 58 כקונצ'רטו המפעים ביותר של בטהובן, הוא שקע לתהום הנשייה עד ל-1836, עת החייה אותו פליקס מנדלסון. בניגוד לקונבנציה, הקונצ'רטו הזה נפתח בפראזה לירית של הפסנתרן לפני מיצג התזמורת. קדנצות משובצות לקראת סיומי הפרק הראשון והשלישי. הפרק השלישי, העליז, צומח ישירות, בלי הפסקה, מתוגת הפרק השני.
לודוויג ואן בטהובן
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 3 בדו מינור, אופ'
אלגרו קון בריו / לרגו/ רונדו: אלגרו
את הקונצ'רטו הזה הלחין בטהובן כנראה ב-1800, והוא היה הסולן בעת ביצוע הבכורה, באפריל 1803. בבכורה נוגנה גם סימפוניה מס' 2 והאורטוריה "ישוע על ההר". הקונצ'רטו הוקדש לנסיך הפרוסי לודוויג פרדיננד מבית הוֹהֶנְצוֹלֶרְן, פסנתרן ומלחין. מנגינת הנושא הראשון של הקונצ'רטו מזכירה את זו שבקונצ'רטו לפסנתר מס' 24 של מוצרט, אהוב לבו של בטהובן (מספרים כי כששמע אותו פעם מנוגן בקונצרט חוצות בחברת חברו, הפסנתרן,
המלחין והמו"ל ג'ון בפטיסט קְרֶמֶר, קרא לעברו בהתרגשות: "קרמר, קרמר, לעולם לא נדע ליצור משהו כזה!"
מתברר שלגבי עצמו שגה. שלושת הפרקים מעוטרים בקדנצות משל בטהובן*. זו שבפרק א' ארוכה ומרשימה.
*קדנצות עשויות להיות פרי עטו של המלחין המקורי – של בטהובן במקרה שלנו – או של מלחין מאוחר יותר, או גם פרי רוחו של הסולן עצמו (או הסולנית עצמה), השמים נפשם בכפם ומאלתרים ברוח היצירה, מתוך כניסה "לראשו של בטהובן".
קונצרט ערב – שעה 20.30
לודוויג ואן בטהובן
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 1 בדו מז'ור, אופ' 15
אלגרו קון בריו/ לרגו/ רונדו: אלגרו סְקֶרְצַנְדוֹ
בשלהי 1792 השתקע לודוויג ואן בטהובן, יליד בון, בווינה, מעוזם של היידן ומוצרט. עוד בטרם ידע כי וינה תהיה לביתו ולתחנת חייו האחרונה, ניסרה בתודעתו הנחיית ידידו ופטרונו, הרוזן פון ולדשטיין: "אם אך תעמול ותתמיד, תזכה מידי היידן ברוחו של מוצרט". את מוצרט לא הספיק בטהובן לפגוש, כי ב-1792 כבר היה שוכן עפר. השיעורים עם היידן קידמו את בטהובן, אך הם היו גם רצופי התנגשויות על רקע גיל, מזג, אידיאלים ואסתטיקה. בסופו של דבר, ולא בלי עזרת מורים נוספים, היה בטהובן לכוכב זוהר בשמי וינה, ובדיוק בזמן שבו ירש הפסנתר את הצ'מבלו והפך, בקולו הרם ובמנעדו הרחב לתזמורת זוטא, כך שבנגינה עליו היה אפשר להתייצב – למשל בנגינת קונצ'רטו – מול תזמורת שלמה. ברק נגינתו של בטהובן כבש את לב הווינאים ואילץ כוכבים ותיקים להסכין עם עמעום בזוהרם ואף אפשר לו להציג את יצירותיו החדשות וכך לפרסמן. תוך כדי כך החלה להזדקר לעין גם גאונותו בהלחנה: חדשנות וסער היו בה, והיו גם מי שזעקו "מופרעוּת". תדיר בחר להתנהל בחוצפה ובזלזול כלפי אצילי וינה ובורגניה. ועם זה, אחרי שזעזע את שומעיו בחידושיו "הלא סבירים", כישפם. למשל, בבכורת הקונצ'רטו שנשמע מיד, קונצ'רטו מספר 1, בפראג, היה בטהובן הסולן, וידידו הצ'כי, יאן טוֹמַשק, פסנתרן בעצמו, סיכם: "נגינתו המזהירה ואלתוריו הנועזים הרעידו את לבי כל כך, שלא נגעתי בפסנתר זמן רב".
את קונצ'רטו מס' 1 הלחין בטהובן בשנים 1796/7 בווינה. למעשה, אין הוא הקונצ'רטו הראשון שהלחין. לפניו נולדו שני קונצ'רטי בְּבּוֹן: קונצ'רטו שלא שרד בשלמותו וקונצ'רטו מס' 2 שפורסם מאוחר, רק ב-1801. והלא לא בטהובן העניק לקונצ'רטי את מספריהם, כי אם המוציאים לאור, והמספר הסידורי נקבע על פי מועד הפרסום ולא על פי מועד ההלחנה. אופוס 15 הוקדש לתלמידה של בטהובן, בַּבֶּט קֶגְלֶוויץ', רוזנת ברטיסלבה. הבכורה הייתה כאמור בפראג ב-1798, כשבטהובן ליד המקלדת, וטוב הדבר, כי בזמן ההוא רק וירטואוז כבטהובן היה מסוגל למלא אחר הדרישות הדרקוניות שתבע מן הסולן. הקונצ'רטו הוא
הארוך ביותר ששמע קהל עד אז: קונצ'רטי של היידן ומוצרט לא ארכו יותר מ-25 דקות, וזה נמשך כ-36 דקות.
פרק א' הוא בצורת הסונטה**, פרק ב' סולמו לה במול מז'ור – רחוק מסולם פרק א', ופרק ג', כשמו, סְקֶרְצַנְדוֹ: מתבדח. יש קדנצות בשני פרקי הקצה.
לודוויג ואן בטהובן
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 5 ("הקיסר") במי במול מז'ור, אופ' 73
אלגרו/ אדג'ו/ רונדו: אלגרו מה נון טרופו
ברור כי "הקיסר" הוא שם שיווקי שהוענק לקונצ'רטו. אין ודאות מי הגה את השם: יש האומרים כי זהו המו"ל הבריטי של בטהובן, קרֶמֶר, ויש הסוברים שהיה זה קצין צרפתי שנכח בבכורה בווינה והפטיר כי הקונצ'רטו נאה לַ"קיסר", כלומר לנפוליאון.
זהו הקונצ'רטו לפסנתר האחרון של בטהובן. הוא נכתב בין 1809 ל-1811 בווינה, וכמו קונצ'רטו מס' 4 הוקדש לארכידוכס רודולף. הבכורה התקיימה בנובמבר 1811 בגֶוַנְדְהָאוּס של לייפציג. בשנה ההיא כבר לא היה בטהובן מסוגל לשמוע דבר, ולכן לא הוא היה הסולן, אלא פסנתרן ושמו פרידריך שניידר. כעבור שלושה חודשים הושמע הקונצ'רטו לראשונה בווינה, והפעם היה הסולן קרל צֶ'רני, תלמיד של בטהובן.
פרק א' פותח בסדרת שלושה אקורדים עזים של התזמורת, הנענים בשלוש קדנצות קצרות של הפסנתר. לאורך הפרק, הארוך במיוחד, בטהובן בונה קרֶשֶנְדוֹ מתמשך ודיסוננס גובר. פרק ב' שקט ומהורהר, ופרק ג' הוא מחול גרמני. הקונצ'רטו מסתיים ברפליקת טימפני מפתיעה והקודה*** מהירה ומזהירה.
*זה שפתח את המרתון הזה, בקונצרט אחר הצהריים.
**צורת הסונטה הוא "שם קוד" ליצירה המתחילה באֶקְסְפּוֹזִיצְיָה (מֵצָּג), העשויה לרוב נושא ראשון, גשר, נושא שני ולפעמים קודֶטָה (זנבון); למֵצג מצטרף הפיתוח (כלומר השמעת וריאציות על המנגינות שמהן עשוי המצג), ואז באה הרֶפְּרִיזָה (מֶחְזָר), חלק שכביכול "נוטל חזרה" את נושאי המצג ומשמיעם שוב, לרוב בשינוי ובגיוון.
