פרשת בלק
פרשת בלק עוסקת בעניין כישופים וקללות.
בדרכם לארץ המובטחת בני ישראל מגיעים לגבול מואב, בלק שהיה מלך מואב באותו הזמן פחד מאד מהעימות עם משה.
הפחד נבע מכך שבלק עצמו לא היה קוטל קנים, הוא היה מכשף בדרגה עליונה, ובאמצעות כוחות הכישוף שלו הוא הבין שכוחו של משה רב מאד.
מכוון שכוחו של משה הוא בתפילה, בכוח הפה, מזמין בלק את בלעם שכוחו באמצעות הפה, באמצעות קללות.
בספר הזוהר מוסבר שבצירוף שמם של בלק ובלעם יש את המלה עמלק שהיא אומה המייצגת כוח רוע חזק ביותר, כך שביחד בלק ובלעם ינקו מכוח שלילי ביותר.
בלק קיווה ששיתוף הפעולה בניהם יוליד את מפלת ישראל, אך נהפוך הוא שנהפכו הקללות לברכות.
כלומר, בשבת זו מתגלה כוח להפוך קללות לברכות!
בלעם מכונה "שתום העין" מכוון שגם היה לו כוח להזיק בעין הרע, כאשר הוא כיוון להזיק בעין הרע הופיע כוח השכינה שסככה והגנה על ישראל, לפיכך בשבת זו יש גם כוח הגנה מעין הרע!
הנשק האחרון בו השתמשו נגד ישראל היה "כוח הנשים", הם שלחו את בנותיהם להיות עם בני ישראל, דבר שגרם למגפה בה מתו 24,000 איש. מכאן למדים עד כמה קשה יחסי אישות של בני ישראל עם גויים שלא התגיירו גיור אמת, אפילו אם זה רק לפעם אחת. בזמן ההוא ראו את האפקט השלילי מיד, בזמננו יש אפקט שלילי רק שלא רואים אותו מיד, לכן הניסיון קשה הרבה יותר.
הפרשה מראה לנו שכוח הקללה חזק מאד, רק שלא כדאי להשתמש בו, מכוון שמה שהאדם שולח חוזר אליו בחזרה, נשלח רע חוזר רע, נשלח טוב יגיע הטוב. רק לא לשכוח שבעולם שלנו קיים ממד הזמן באופן שלרוב אנו לא רואים את הקשר בין הסיבה לתוצאה!
לאור האמור, כוח התפילה היוצאת מהלב הוא עצום, כל אחד מישראל יכול להשתמש בו, רק צריך להאמין.
הרב יחזקאל נגר
